החלטה בתיק ב"ש 1567/09

זוהי בקשת הסנגוריה לאפשר הגשת ערעור בעניינו של המבקש, על אף שתקופת הערעור החוקית חלפה בתאריך 27.5.08.

המבקש הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע לגרימת מוות בכוונה. במסגרת הסדר הטיעון הנ"ל אף התקבלה עתירתם המשותפת של הצדדים והוטלו על המבקש 17 שנות מאסר בפועל לצד מאסר מותנה.

מן הצורך להבהיר כבר בשלב זה כי המבקש לא נתן את הדין לבד, אלא כחלק מפרשיה במסגרתה נשפטו 6 מקרובי משפחתו בגין קטילת גיס המבקש. עניינם של כלל המעורבים, שיוצגו במרוכז ע"י באי כוח המבקש, הסתיים בסופו של דבר בהסדר טיעון כולל, כאשר שתי מעורבות זוכו בהסכמת התביעה ( כפייה חושייה, חיית עלקם), וארבעה נוספים נשפטו לעונשי מאסר שונים, שנעו ממאסר עולם ו-25 שנה ( ג'מאל עלקם, ראאד עלקם) ועד עונשי מאסר שלא עלו על ימי מעצרם ( בדיעה עלקם, חסן עלקם).

בקשת הסנגוריה להארכת מועד מפרטת שני נימוקים עיקריים. הראשון, כי לאחר מתן גזר הדין פנה המבקש למשרדי סנגורו ולקח חזרה את כל חומר הראיות על מנת למנות סנגור אחר שיגיש ערעור. כך טוען הסנגור כי כאשר ניתנו נימוקי גזר הדין, אלה לא הועברו למבקש ולבא כוחו החדש. על פי הטענה, רק לאחרונה חידש המבקש את הקשר עם סנגורו וביקש ממנו להגיש ערעור, זאת משהתברר לו כי חבריו לכלא "רימו" אותו ולא הוגש עבורו כל ערעור (כך לשון הבקשה בכתב ידו של המבקש). שנית, מפנה הסנגור לעובדה כי שני אחיו של המבקש, שהורשעו בגין אותה פרשה כאמור, הגישו ערעורים העתידים לידון בתאריך 1.4.09. שלישית, טוען הסנגור כי נוכח הנסיבות האישיות של המבקש והנסיבות המיוחדות המפורטות בערעור האח ג'מאל, סיכויי הערעור טובים.

התביעה הצבאית מתנגדת נחרצות לערעור. התביעה מונה שורה של סיבות הצריכות להביא, לטעמה, לדחיית הערעור. כך מציינת התביעה כי חלף זמן רב מאז ניתן גזר הדין, וכן כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. בעניין זה, מפנה התביעה לעובדה כי העונש נגזר במסגרת הסדר הטיעון. כן מציינת התביעה כי העונש שהוטל במקרה זה סביר ביותר.

אין לבקשה הנוכחית כל יסוד.

אכן, גם באזור נוהגים אנו להאריך את המועדים להגשת ערעור גם ללא צורך בטעמים מיוחדים כבדי משקל ובלבד שביהמ"ש ישתכנע ששיקולי הצדק עולים על האינטרס הברור שבעקרון סופיות הדיון (ראה לדוגמא ב"ש 3883/06 אבו עישה נ' התוב"ץ).

אלא שככל שנעמיק בבחינת הנימוקים לבקשה זו, אין מנוס מן המסקנה כי אלה אינם יכולים להביא לקבלתה. ראשית, אין ספק כי לרכיב הזמן משקל משמעותי בהחלטה. במקרה דנן, חלפו להם למעלה מ-10 חודשים עד שהוגשה הבקשה (והשווה ב"ש איו"ש 2690/05 בצלאת נ' התוב"ץ).

שנית, אין מחלוקת כי הסנגור שהגיש את הבקשה הנוכחית הוא אף זה שייצג את המבקש בדיון בבימ"ש קמא ואף זה שקיבל לידיו את נימוקי גזר הדין. בנסיבות אלה גם אם ביקש המבקש לפנות לעו"ד אחר, מצופה היה שהסנגור הראשון יעביר לידיו את נימוקי גזר הדין עם קבלתם. זאת ועוד, בניגוד למצב העובדתי אליו נטען בבקשה, לפיו נותק הקשר בין מבקש לבא כוחו, מסתבר כי בחודש אוגוסט 2008, היינו 4 חודשים לאחר קבלת נימוקי גזר הדין, המשיך אחד הסנגורים, עו"ד דיבה, לייצג את המבקש בכל הקשור להליכים נספחים להרשעה. כך לדוגמא, הסכים הסנגור לחילוט מוצגים ואף קיבל את החלטת ביהמ"ש קמא בנושא זה והתחייב להעביר אותה אל המבקש. בהזדמנות זו לא העלה הסנגור כל טענה לפיה נותק הקשר ביניהם.

אך יתרה מזו, גם באופן מהותי נראה כי אין מקום לבקשה. העונש שנגזר על המבקש היה תוצאה של הסדר טיעון שהוסבר לו היטב, אושר על ידו והתקבל ע"י ביהמ"ש. כתוצאה מהסדר הטיעון הוטל על המבקש עונש שאינו מן החמורים, שכן, כזכור, על פי דין האזור עמד המבקש בסיכון כי עונשו ייגזר עד כדי מאסר עולם. בנסיבות אלה, מבלי להעמיק אף בתוקפם של הטיעונים שהופעל כביכול על המבקש ואחיו לסיים את ההליך על מנת להביא לשחרור אימם החורגת, לגביהן אין לפנינו תשתית עובדתית תומכת, אינני סבור שישנם סיכויים רבים שהערעור יתקבל.

נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי במקרה הנוכחי יש לדחות את הבקשה וכך אני מורה.

ניתנה היום, 9 במרץ 2009, י"ג באדר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: לש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: